טלי כץ
גבירותי ורבותי, אני שמח להציג בפניכם שני רגשות נפלאים עם יחסי ציבור מחורבנים, קבלו את מרמור ותלונה. שני הרגשות החזקים הללו, עם ניחוחות הקנאה והכעס אינם מקבלים את מקומם הראוי במרומי המניעים לפעולה. בכל פעם שאני שומע משפטי מוטיבציה בסגנון, “מצאו את איש הברזל שמסתתר אצלכם בפנים”, הדבר הראשון שאני עושה זה למצוא את הספה הקרובה.
במשך מיליוני שנים של אבולוציה עשה המין האנושי, שהחל את דרכו כאמבה, את דרכו אל מחוץ לים, ומשם אל צמרות העצים עד שהגיע אל המנוחה והנחלה בדמותה של רביצה על ספה עם שקית במבה. אין סיכוי שאמצא את עצמי בולע מי ים או נשרף בשמש המדבר הקופחת בטייטס ומשקפיים מוזרים רק כדי לעשות טיול שורשים.
אני לא איירון-מן, אני במבה-מן.
אבל אז, על הספה עם הבמבה מול מסך כלשהו, אני רואה, בדיוק כמוכם, את הכתבות על ההוא מהקורס בצבא שזכה באיזה פרס עולמי, או את השותפה שלי לדירה בשנות ה-90 עם אקזיט של מיליארד וחצי שקל. והם מביטים עלי מהמסך, זקופים, יפים ונכונים, אור תכלכל עוטף את דמותם המשקיפה באומץ אל האופק.
לא ספה ולא במבה. אז אני נעמד בבת אחת, מנער את שאריות הבמבה מהחולצה, וחוזר לספה. המרמור גואה והתלונה העצמית שלי מחרישה את אוזניי, “תמשיך לרבוץ על הספה, ככה בחיים לא יעשו עליך כתבות עם צילום תכלכל ומבט אל האופק”.
מובס, אני שולח יד אל שקית הבמבה ומוצא שהיא ריקה, בדיוק כמו סוללת הטלפון והנשמה המעונה שלי. שם, לבד על הספה, בלי הסחות דעת אופטיות או קולינריות, בזכות המרמור והתלונה אני מגיע עם עצמי לצומת. אם אפנה שמאלה, לרחוב במבה, אמשיך להתמרמר ולהתלונן לנצח. אם אפנה ימינה, לדרך הברזל התכלכל, אקרוס אחרי מאתיים מטר.
אבל אם פשוט אמשיך ישר, אל שדרות המינון, אני יכול להגיע ליעד חדש לגמרי. הרי עשיתי דבר או שניים בחיים, יש לי הרבה מאוד ניסיון בלא מעט תחומים, אנשים מרוצים מהעבודה שלי ומגיעים לתוצאות טובות באמצעות תהליכי הייעוץ שהם עוברים איתי. נשאר לי רק לקבל את היותן של המרמור, התלונה, הספה והבמבה כעובדה. אז אוכל לשלב אותן בלו”ז במינון נכון ביחד עם הידע, הניסיון, המקצוענות והאינטואיציה שלי, והנה יש לי מערכת עובדת. המערכת של במבה-מן, עם טרנינג ומשקפי מולטי-פוקל, גומע מרחקים במדבריות הרשת, שוחה בים נטפליקס, רוטן ונרגן, עם הרבה לקוחות מרוצים.
טלי כץ הוא מבכירי טכנאי הסאונד בישראל, מנהל קריירה ורפרטואר בתעשיית המוזיקה הישראלית.