“יום אחד כל זה יגמר, עד אז בואו ננסה להימתח אחורה כמה שאפשר על הקשת ואז עוד רגע נעוף קדימה”. חיים בנימיני בסדרת טורים מחזקת בימים המאתגרים האלה.
מאת חיים בנימיני
לפני עשור העברתי תקופה בתאילנד, באזור של עמק פאי. אחת לכמה ימים הייתי מגיע לעיירה והולך לבקר בחנות צ’אי (בית קפה של היפים). בשיחה מזדמנת עם מישהו שראיתי רק בפעם הזאת בחיים, הוא סיפר שהוא בא לכמה שעות לעשות סידורים בעיירה אבל שבעקרון הוא חי במנזר לא רחוק ומשתדל לא לצאת ממנו. הוא סיפר שאבא שלו בדיוק השתחרר ממאסר של 25 שנים והוא בא לעיירה כדי לעשות לו טלפון ולברך אותו על השחרור.
כשסיפר לו על סדר היום במנזר אבא שלו צחק ואמר : “מי היה מאמין שהבן שלי יכניס את עצמו מרצון למשהו ש25 שנה חיכיתי להשתחרר ממנו”. משהו בשיחה הזאת הדליק אצלי גחל בלב וחודשיים אחר כך מצאתי את עצמי במחוז סיקים בצפון מזרח הודו, נכנס לחודשים של התבודדות במרכז של בודהיסטים טיבטים שחוץ מטבח שמצלצל בפעמון 3 פעמים ביום כשהאוכל מוכן ועד שאתה מגיע למטבח הוא נעלם, מישהו שבא פעם בכמה ימים לוודא שאתה עדיין חי ולראות אם נגמר לך המשחת שיניים ועוד בחור אחד מאירלנד שהתחלף אחרי שבועיים עם מתבודד אחר, לא היה בו אף אחד.
30 חדרי שינה, חדר אוכל, מקדש, ספרייה, אולם להתעמלות וטבע. רחוק 20 דקות בעלייה תלולה מאוד לכביש עפר ש50- דקות של נסיעה בו יובילו אותך לעיר “גדולה” שנסיעה של שלוש שעות בדרך שחצי ממנה ליד תהום נוראית, תוביל אותך ממנה בחזרה ל”אנושות”, שהיא עדיין בעולם השלישי.
שני דברים למדתי שם:
התבודדות לכשעצמה היא לא מעניינת בכלל. היא כן מאפשרת לדברים מסוימים שהסחות הדעת של היום יום חוסמות בדר”כ, לעלות אל תוך מרחב שיש בו זמן להתבונן בהם כפי שהם, עם קצת פחות אפשרויות לברוח מהם אל תוך עיסוקים ומחויבויות.
כל המחשבות והתחושות שעולות בהכרה כל הזמן, גם הקשות וגם הנעימות, ובעיקר אלה המעוותות והמוזרות, פתאום אין נסיבות ואנשים להאשים אותם בהן ואתה חייב להתעמת עם זה שהם עלו מתוכך ולא קשורות לסביבה. תמיד הייתי תחת הרושם שהן קשורות באנשים וסיטואציות שאני נמצא בהן בחיים. אבל השבועות עוברים, האנשים האלה לא שם, הסיטואציות האלה לא קורות, והתחושות לא משתנות בכלל. אני עדיין עם ההורים שלי והחברים שלי והפעם ההיא שלא אמרתי למישהי שאני בקטע שלה והפעם האחרת שעזבתי להקה שנייה לפני שהיא הפכה מפורסמת ובלה בלה.
ההבדל המרכזי בין החוויה שתיארתי שם ובין המציאות שאנחנו תקועים בה עכשיו, מן הסתם, זאת הבחירה החופשית בהתנסות אישית אל מול מציאות שמאלצת אותנו לפינה. ובכל זאת.
לורד בודהא ביקש ממי שהלכו אחריו לא לברוח מהעולם, לא להיות נזירים ולא לפרוש מהחברה. הוא המליץ בחום לקחת כל כמה זמן הפסקה, לסגת מהיום יום אל מקום בטוח שיש בו מענה לצרכים בסיסיים ואפשרות להתרחק רגע מכל הסידורים והקשיים, כדי לראות את התמונה הרחבה של החיים. הקטע הזה שהכל זמני וכולנו נמות ולא נוכל לקחת איתנו הלאה כלום. הוא הציע להתכנס בעצמנו עם עצמנו, להרהר, לנשום עמוק ואז כמו חץ שנמשך אחורה על קשת, לטוס בחזרה אל המטרות השונות של החיים עם תקווה שלא נלך לאיבוד בתוכם עד כדי שנשכח את התמונה הגדולה.
יום אחד כל זה יגמר, עד אז בואו ננסה להימתח אחורה כמה שאפשר על הקשת ואז עוד רגע נעוף קדימה – בלי לשכוח את התמונה הגדולה.
חיים בנימיני הוא מוזיקאי, מורה ליוגה, בעל לייבל של מוזיקה ישראלית מכסחת ואבא חורג לשתי נשמות פרועות.
חיים יא אמן אוהב אותך בלב