אור ברנע
אבא שלי ואברום היו חברים מאוד טובים, בערך מאז שנולדתי. בתחילת השנה בכיתה ג’ נסענו כולנו לבית שלהם בנטף, זו היתה הפעם הראשונה (ונדמה לי היחידה) שהייתי שם. באיזשהו רגע, אברום אמר לבן שלו, לאיתי, הבן שלו, שיילך איתי למעלה, למעין עליית גג שהיתה שם בבית, להראות לי את התופים. עמדתי שם עם אבא שלי, בעוד שאיתי, שהיה גדול ממני רק בשלוש שנים, התיישב מאחורי מערכת התופים הלבנה והתחיל לנגן.
הייתי המום. עד כה לא נפגשתי כל כך קרוב עם מערכת תופים, בהלם מוחלט שילד כמוהו יכול לנגן על הדבר המפלצתי הזה, וכשהוא הפעיל את הרגליים והידיים יחד – זה בכלל נראה היה לא אנושי.
לנצח אזכור את הרגע המדויק, בדרך חזרה הביתה מנטף, יושב במושב האחורי באוטו של ההורים שלי ושואל אותם: “אולי אני אלמד תופים?”. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו, ובאותה השנה הגעתי לשיעור הראשון, ולא הפסקתי ללכת בערך עד גיל 18.
הבדיחה החוזרת כל חיי היא ש”הכל בגלל הבן של אברום”, שלא עשיתי קריירה בתור מתופף (טוב, לא היה לי גם סיכוי), אבל התופים היו המנוע להכל, לעוד אלף ואחד תהליכים יצירתיים-קרייריסטים שעניינו אותי, עד היום וככל הנראה – עד היום האחרון.
לא ראיתי את איתי 30 פלוס שנים, גם לא ידעתי עליו כלום, עד רגע של פוקס ממש לפני כשנתיים, כשהוא כתב מייל מתעניין ללמור, וסיפר על היצירה שלו. אחרי נפילת אסימון מאוד דרמטית בלב שלי – הכל התחבר.
מיתגנו ועיצבנו לאיתי (ולרועי) בלמוריה את האלבום החדש שייצא ממש בעוד כמה שבועות. אם עוד לא שמעתם את המוזיקה המיוחדת שלו – אז בהחלט לכו על זה (ובכלל לאיש יש סיפור חיים יוצא דופן, וחוץ מזה. הוא גם חתיך וזה). על העיצוב אחראית נופר בינר הלמורית המוכשרת.
