בספר החדש “כל השירים, כמעט”, אלון אולארצ׳יק חוזר אל 77 שירים מתוך הדרך הארוכה שלו, אבל במקום לסכם קריירה, הוא פותח מחברת. כזו שאפשר להניח על מעמד, לנגן ממנה, לקרוא בה, ולגלות מחדש גם את השירים המוכרים וגם את אלה שחיכו בשקט בצד
יש ספרים על מוזיקה שמבקשים לסגור מעגל. אצל אלון אולארצ׳יק, נדמה שהמעגל דווקא נשאר פתוח. “כל השירים, כמעט”, הספר החדש שלו שיצא בהוצאת אפיק, אוסף 77 שירים מתוך יותר מחמישים שנות יצירה, 59 מהם עם תווים, ומציע משהו שהוא בין ספר שירים, ספר נגינה, מחברת עבודה ופתח קטן אל תוך הראש של אחד היוצרים המעניינים במוזיקה הישראלית.
אולארצ׳יק ערך את הספר בעצמו, וזה פרט חשוב. הבחירה כאן אינה רק רשימה של השירים הידועים, אלה שנכנסו מזמן אל הזיכרון הישראלי, אלא גם שירים שהוא עצמו מרגיש שיש בהם “משהו” במילים, בלחן או בשניהם. בתוך הדבר הזה יש מחווה יפה דווקא לשירים שקיבלו פחות מקום ברדיו, פחות אור ציבורי, אבל כנראה נשארו קרובים אליו. במובן הזה, הספר אינו רק אוסף להיטים, אלא הזמנה להקשיב אחרת.
“אלה כמעט כל השירים שלי”, הוא כותב. “בחרתי אותם כי מצאתי שיש בהם ‘משהו’ במילים, בלחן או בשניהם, וחוץ מזה, מצאתי לא מעט שירים ‘שווים’ בעיניי שהושמעו מעט מאוד ברדיו וחשבתי שזו הזדמנות לתת להם מקום. אולי גם אתם תרגישו כמוני לגביהם”. המשפט הזה מספר הרבה על הספר כולו. יש בו את האולארצ׳יקיות המוכרת, ישירה, מוזיקלית, קצת מחויכת, קצת בורחת מהצהרות גדולות, אבל כן יודעת בדיוק מה היא מחפשת. הוא אינו מציג את השירים כפסלים במוזיאון, אלא כחומר חי. משהו שאפשר לפתוח, לנגן, לפרק, להרכיב, לבדוק שוב. גם ההשראה העיצובית לספר מגיעה מעולם הנגינה עצמו. אולארצ׳יק מספר שהושפע מה־Real Book, ספר השירים המוכר למוזיקאים, כזה שמגיש לחן ואקורדים בצורה ברורה, גולמית, כמעט שימושית, כדי שאפשר יהיה להתחיל לנגן מיד. זו בחירה שממקמת את “כל השירים, כמעט” במקום אחר מספרי קריירה חגיגיים. הוא פחות מבקש לסכם, ויותר מבקש להמשיך.
וזה אולי הדבר היפה בו. הספר מתאים למוזיקאים, כמובן, אבל גם למי שרוצה לקרוא את אולארצ׳יק דרך המילים בלבד. כשהשירים מונחים זה לצד זה, בלי ההרגל של ההקלטות המקוריות, אפשר לראות מחדש את התנועה הפנימית שחוזרת ביצירה שלו. מקום, נדידה, ילדות, עיר, בית, מרחק, געגוע, הומור, משחק. לפעמים הכול נמצא במשפט קטן. לפעמים באקורד. לפעמים דווקא במעבר ביניהם.
אולארצ׳יק, שנולד בפולין והעברית אינה שפת אמו הראשונה, כתב והלחין לאורך השנים מתוך עמדה מיוחדת במוזיקה הישראלית. הוא חלק מהמרכז שלה, אבל תמיד נשמע גם קצת מבחוץ. חבר כוורת, יוצר עצמאי, מפיק, מלחין, פזמונאי, מוזיקאי שחי בתוך השפה אבל גם בודק אותה כל הזמן. אולי בגלל זה השירים שלו יודעים להיות מאוד מקומיים ומאוד נודדים באותו הזמן. “כל השירים, כמעט” מאפשר לראות את זה מקרוב. לא רק בשירים המזוהים, אלא גם באלה שיצאו לשוליים של הקטלוג. אלה שמקבלים כאן מקום חדש, שקט יותר, מדויק יותר. יש משהו נכון בכך שספר כזה נפתח לכל כיוון, שאפשר להניח אותו על מעמד ולנגן.
ובסוף, הכמעט שבשם הוא חלק מהעניין. לא הכול כאן, ולא צריך שהכול יהיה כאן. “כל השירים, כמעט” נשמע כמו שם של אדם שמכיר את המשקל של הדרך שעבר, אבל עדיין משאיר מקום לאוויר. כמעט כל השירים, כמעט כל הסיפור, כמעט סיכום. ובעיקר, עוד אפשרות להתחיל לנגן.
