רועי ברגר בטור אישי מיוחד על אבהות, יום הולדת, ומשמעות בימי הקורונה
מאת רועי ברגר
בשבוע שעבר חגגנו לבן שלי את יום הולדתו השלישי. הוא חיכה ליום הזה הרבה זמן, בערך מאז שהבין את המושג של יום הולדת. “איזה בן אני?” הוא שאל לפני חצי שנה. “בן אהוב, בן טוב,” ניסיתי. הוא קטע אותי. “לא אבא, בן שלוש!”
מאז הוא התעסק הרבה במי יבוא ליום ההולדת (כולל פעם שהתעורר ואמר לי: “אני יודע את מי נזמין ליום הולדת שלי. את האלק!”), איך יחגגו לו בגן ציונה וכמה ימים יש עד ליום הנכסף. אבל אז קורונה וכל הלבטים שלנו (אצל אבא שלי, או אמא שלך? כל אחד מביא אוכל או שאנחנו נבשל הכול?) הפכו ללא רלוונטים, והבנה חדשה נפלה – נצטרך לחגוג יום הולדת מצומצם מאוד, בלי אורחים, בלי מסיבה בגן ציונה ובלי לצאת מהבית. לא אשקר, עלו בי כמה חששות. הכנתי אותו לכך שלא יבואו בני משפחה ושנחגוג בבית. הוא לא התרגש והמשיך לקפץ פה כמו טרזן עירוני.
בבוקר יום ההולדת הוא התעורר לבית מקושט בבלונים, לעוגת שוקלד שאשתי אפתה, לקערה מלאה בחטיפים האהובים עליו, ולבובות של גיבורי על, דמויות מסרטים של דיסני, ג’ורג’ האריסון עם חליפה סגולה מתוך צוללת צהובה וסטיבן קינג מהפרק של הסימפסונס (משום מה הוא ממש מתעניין בו. אני לא יודע אם לשמוח או לשריין פסיכולוגית).
החיוך שעלה על פניו הבהיר לי עד כמה כמעט כמו תמיד, החששות שלי לא היו מוצדקים. במהלך היום עשינו שיחות וידאו למשפחה, צילמנו אותו מוסר ד”ש לילדי גן ציונה ונתנו את המתנות שקנינו ושקיבלנו במשלוח ללא מגע יד מאחותי (ושעברו חיטוי מקיף בבית). לכל אורך היום המיוחד הזה אמרתי כמה פעמים לעצמי שאני פשוט לא מאמין.
אני לא מאמין שהגענו לזמנים שעד לפני שבועות ספורים היו תרחיש מספרי וסרטי אפוקליפסה, זומבים ומגפות. אני לא מאמין שלמרות הזמנים המטורפים וחסרי הוודאות הצלחנו לגרום לילד בן 3 להרגיש אהוב ולדעת שהכול בסדר, גם אם דברים לא מתרחשים לפי התכניות. ויותר מכול – אני לא מאמין שאני כבר אבא, שיש בן אדם קטן שאני פלוס מינוס 50% מהאנשים שצריכים לדאוג לו בעולם, ולמרות שזה הפחיד אותי, נראה שאני מצליח בצורה כזו או אחרת לעשות עבודה לא רעה (שוב, אולי כדאי לשריין פסיכולוגית). אם כבר פסיכולוגית – בשבת הקודמת, רגע לפני ההנחיה על צמצום הפעילות, הוא השתולל וכמעט פצע את עצמו. כשניסיתי לעצור אותו מלשבור את הבית ואת עצמו, הוא התנגד, נתלה באוויר על היד שלי ופרק את המרפק. באמצע כל הבלאגן נאלצנו ללכת למוקד רפואי ולהתמודד לא רק עם ילד סובל, אלא גם עם המחזה של צוות רפואי לבוש מסכות ואמצעי הגנה.
לא האמנתי שהצלחתי לגרום נזק לילד שלי, במיוחד לאור הנסיבות ושעכשיו אצטרך להמשיך לחיות עם התמונות של המבט המיוסר והיד השמוטה שלו עד סוף ימי. אבל הרופא האדיב החזיר ברגע את היד למקומה ומהר מאוד הוא חזר להשתולל בבית בכל הכח. כשישבתי לכתוב, הבנתי שה-“אני לא מאמין” שלי הפך למציאות. הילד שלי פרק את המרפק באמצע ימי הקורונה.
אנחנו חיים בבידוד וצריכים לנקוט באמצעים שעד לא מזמן נראו כבדיוניים. הצלחתי לשמח את הילד שלי ביום ההולדת למרות שהאורחים היחידים היו דמויות ויניל ופלסטיק. ואני אבא. יש מישהו שתלוי בי, ולמרות שזה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי בעולם, זה בדיוק מה שגורם לחיים שלי להיות משמעותיים. בזה אני מאמין.
רועי ברגר הוא אבא, מורה ליוגה, כותב, יוצר ועובד בעבודות מאוד משונות כדי להמשיך לחיות בכיף
ברגר, יא אהוב! מזל טוב