מאת חיים בנימיני
הדבר תמיד בא לפני המילה. מישהו פעם רצה להכין שקשוקה וביקש מהבת שלו שתעביר לו בבקשה את ה…או! צריך מילה בשביל הפרי האדום הזה, אבל הפרי האדום היה קיים לפני הרצף של הצלילים שמצייר בראש תמונה של משהו שכדי להפוך את התקשורת והחיים לפשוטים יותר הסכמנו שנקרא לו “עגבניה”.
הגדרה של משהו היא בדיוק מה שהיא, מגדירה, בונה גדר שמפרידה בין אובייקט אחד וכל השאר. קליל כשהדבר הוא עגבניה, אבל נגיד “אהבה” היא מילה שאנשים משתמשים בה כדי לתאר את התחושות שלהם כלפי בני משפחה, חיות מחמד, מאכלים, צבעים, סגנונות מוזיקה, קבוצות כדורגל, מזג האוויר או מקומות גאוגרפיים. המילה הזאת מתארת כזה ספקטרום רחב של תחושות ומתאימה בכל כך הרבה הקשרים שהגדר שמקיפה אותה כמעט שקופה.
שתי מילים עם אותו אופי הן “פחד” ו”חרדה”.
“פחד” תלוי באופן מוחלט בזה שדבר מפחיד קיים במציאות. אם יכנס לי לסלון נמר או אם תחזיקו מולי מזרק מלא בקורונה עם מבט מלחיץ בעיניים, אני אפחד.
“חרדה” היא קודם כל סיפור. סיפור שלא בהכרח חייב להיות שריר וקיים במציאות. הסיפור אמנם מורכב מהמון פרטים שכל אחד מהם לחוד קיים במציאות, אבל אז קורה דבר מעניין כשהפרטים השונים מתגבשים סביב נרטיב והופכים לסיפור שמתנגן במחשבה עד כדי שהדופק שלי ישתולל ויהיה לי קשה לנשום.
אני לא פה בשביל להציע שיטות להתמודד עם חרדה, יש מלא מזה בגוגל וביוטיוב. חלק יותר טובות חלק פחות, מניסיוני זה כמו גודל של פין, לא באמת חשוב אם ככה או ככה, חשוב בעיקר שתהיה התאמה בינו ובין הפות. שיהיה משהו שמהדהד באותו התדר בין השיטה ובין מי שמנסה להשתמש בה. תנסו לנשום עמוק, לעשות מדיטציה, דמיון מודרך או כל דבר אחר שכזה ואני בטוח שאם תמצאו דבר אחד שעושה לכם קליק בהגיון ובתחושת הבטן ותתמידו בו לאורך זמן, תראו שיפור.
הרעיון שהייתי שמח שתיתקעו איתו הלאה זה שאין סיפור בלי סופר. השאלה היא מי פה בדיוק הוא הסופר? התת מודע? האופי? השכל? הנפש? הרוח? הילד הפנימי? אלוהים? מי? הרבה יותר מלתת תשובה אני אשמח אם תתקעו עם השאלה, עם החקירה, עם התהייה.
אנחנו נוטים להגיע לתהיות כאלה רק בזמנים קשים. כשמישהו מת, כשפושטים רגל, כשמגיפה מאיימת למוטט אותנו כלכלית, פיזית או לאומנית. אבל האמת היא שהתהייה היא כמו קרן פנסיה. אנחנו עובדים ושמים כסף בצד לעתיד שבו נוכל לעבוד פחות. גם כאן, התהייה כשאנחנו צעירים, כשהכל בסדר בסך הכל, כשאנחנו בריאים, עובדים, חיים את החלום, כמוה כחיסכון רוחני לרגעים הקשים ולשלבים האחרונים של החיים שבהם השאלות הקיומיות עולות בלי שליטה.
התשובה לשאלה היא אוניברסלית מצד אחד אבל מתגשמת באופן אישי מצד שני. גדולה מזמן וממקום אבל מתקיימת כאן ועכשיו. דורשת הבנה פילוסופית ואינטלקטואלית, ידע רוחני ופיזיקלי, אבל גם אנאלפבית גמור יכול להגיע אליה ברגע ולהפוך למורה גדול שלה. לחפש פתרון ולחפש תשובה זה לא בדיוק אותו דבר. פתרונות יש בלי סוף ותשובה סופית אין בכלל. מעודד אתכם באהבה גדולה לנסות במקביל לחפש פתרונות בלי לשאול שאלות ולשאול שאלות בלי לחפש תשובות.
חיים בנימיני הוא מוזיקאי, מורה ליוגה, בעל לייבל של מוזיקה ישראלית מכסחת ואבא חורג לשתי נשמות פרועות.
YESS