יקיר המערכת, חיים בנימיני בטור חדש רוצה להזכיר לכל המתבודדים שבשביל לכתוב שיר חדש לא צריך לדעת לנגן
מאת חיים בנימיני
הטבע שלנו הוא לחפש בטחון ואושר. קודם כל שבכלל “נהיה” ואז שיהיה לנו הכי אחלה שאפשר. בתור תינוק, החיפוש אחרי בטחון מתבטא בלחפש את אמא והקרבה שלה. בוגרים יחפשו את הבטחון בהגדרה עצמית שהם שלמים איתה, באמצעים כלכליים ובמערכות יחסים.
בתור ילד, כדי להרגיש בטחון חייבים נוכחות פיזית של אנשים ודברים כאן ועכשיו – אבא שלי והדובון שלי. בתור מבוגר הנוכחות הפיזית מתחלפת בידיעה שהדברים אכן קיימים בחיים שלי. הבטחון היחסי מאפשר לעבור לאושר. ברמה החושית אנחנו רוצים להרגיש נעים בגוף, לראות, לטעום ולשמוע דברים יפים, טעימים ומעניינים. אנחנו מחפשים להרגיש “בבית” עם הרגשות שלנו ולחוות שקט נפשי. יש לנו בדמיון תמונה שבינה ובין ההווה יש פער ואנחנו מחפשים את הדרך להדביק את הפער הזה ולחיות בה יום אחד בתור מישהו ומשהו.
למרות שבאנגלית זה מאוד ברור שהאדם הוא HUMAN – BEING, אנחנו מתעקשים לתפוש את עצמנו בתור יצורים שהם BECOMING. מי שאנחנו היום זה משהו ש – WE BECAME. התמונה בראש שאליה אנחנו מחפשים להגיע זה משהו ש – WE ARE TRYING TO BECOME.
ננסה להחליף לרגע את המונח “חיפוש אחרי בטחון” במונח “חיפוש אחרי חופש מ-חוסר בטחון”, את המונח “חיפוש אחרי אושר” במונח “חיפוש אחרי החופש מ-המצב הלא מאושר”. אם מחפשים אחרי משהו, ההיגיון אומר שהוא נמצא איפשהו, בחוץ, בדבר שהוא לא אני. אבל כמו ברחוב סומסום, אנחנו חושבים שהמשהו נמצא “שם”, רצים רצים רצים, ואז מגלים ש-“שם” הפך ל-“פה”.
קאט קצר. רובנו אוהבים לקחת דברים “נחמדים” מכל מיני תרבויות. אנחנו יודעים לצטט משהו שסיני אחד אמר פעם, משהו שהבודהה לימד, ששמענו בסרט של מייקל מור או בהרצאה של מישהו גאון בTED. זה דבר מבורך לדעת ולהטמיע אל תוך החיים את כל חוכמות העמים, גם אם הם בשקל ובעיקר אם הם קלישאה.
דבר מקסים שכזה שבבודהיזם הטיבטי הוא הרעיון שכל החיים הם הכנה לרגע המוות. הם כמובן מאמינים שתודעה נצחית ממשיכה להתקיים דרך המוות ואל תוך עוד ועוד גלגולים, ככה שרגע המוות הוא משהו שיש בנו חלק שממשיך לחוות. ברגע הזה, כל המציאות מתפרקת, העולם, הגוף, המחשבות, ההגדרה העצמית, הדמות שבנינו במשך פרק חיים והעולם שהיא חיה בו מתפרקים בחזרה אל תוך כאוס מפואר והחיים כולם הם הכנה לרגע של השחרור מהאשליה שאני והעולם היינו קיימים ואל תוך הריק. הם טוענים שכדאי להתאמן כל יום בלהשתחרר מהתמונה הזאת שיש לנו בראש של מי שהיינו ומי שאנחנו מנסים להפוך להיות, כי בסוף זה מה שקורה גם ככה וכדאי להיות מוכנים.
אם בימים אלה של ישיבה בבית כל מה שנעשה הוא לפנטז על לחזור לתמונה שקיווינו אליה עד לפני כמה שבועות, או להיות חרדים מהתמונה שמצטיירת מהחדשות ומהחששות של משהו שאנחנו כל כך לא רוצים להפוך להיות דמות בו. אם כשכל זה ייגמר נפנה את כל המאמצים רק לנסות ולשקם את התמונה שעכשיו כל כך ברור שכל מה שהיה צריך זה שהעולם יגהק והיא תתמוטט. אז אולי זה עדיף לנסות ולהחליף את החיפוש אחרי דברים ותמונות, בחיפוש אחרי החופש מהחוסר בטחון ומחוסר הסיפוק. תסתכלו סביבכם, כל מה שצריך שם. בית, אוכל, גיטרה, ספר, עט, דף, כוס מים. בשביל מדיטציה צריך רק לעצום עיניים ולשבת בשקט. בשביל לכתוב שיר אפילו לא צריך לדעת לנגן. תהיו חופשיים מחוסר ביטחון, חופשיים מחוסר סיפוק, פשוט חופשיים.
חיים בנימיני הוא מוזיקאי, מורה ליוגה, בעל לייבל של מוזיקה ישראלית מכסחת ואבא חורג לשתי נשמות פרועות.